מתעופפת בין כל חלקיי,
הם כולם אחד שהוא אני
אבל עדיין חלקים.
בניהם חלל ורק נקודות מחברות בין כולם.
כל חלק הוא מקודש,
גם החלקים שאני הכי לא אוהבת להיות.
ובזמן הזה, בימים של גשם ורוח מקפיאה,
אני עפה תעופה שקטה ונוגה בין חלקיי.
משייטת בניהם, לא בוחרת לנחות על שום חלק.
מרגישה את המרחב בין כל חלק וחלק.
יש מרחבים דחוסים יותר וישנם אווריריים.
השיטוט המתמשך איננו קל עבורי.
היכן אני פוגשת את עצמי?
אם אני לא שום חלק אז מי אני?
אם לא אנחת איך ארגיש אותי?
אם אני לא הפחד/היצירתיות/הבושה/ הכעס/השולטת/ האמא/הרומנטית/ הטובה/ הניצחית/הקפואה/הפגועה/ הילדה/ הבת זוג/ המתבודדת/הזקופה/ השונאת/האוהבת….
אז מי אני?
אני אוהבת אתכם, כל חלקיי, כולכם חלק ממני, כולכם גם אני.
אני נוהגת לחבק אתכם. לראות אתכם. לבכות ולשמוח אתכם ואיתכם.
והיום אני מבקשת אתכם לחבק אותי, לאהוב אותי.
לאפשר לי לשייט בלי לנסות לתפוס את האווריריות, את החלל, את הכלום ואת הכל.
רק לאהוב אותי.
רק לחבק.
וכשאסיים, לתת לי חיוך, כזה שמזכיר את האור של השמש הצוחק אהבה ומנוחה.