פסיכותרפיה גופנית – מסע בגלגל ההיסטוריה מאת ליאת ארד

פסיכותרפיה גופנית מבוססת על המסורת ההוליסטית לפיה גוף ונפש קשורים ומתבטאים זה בזה. מקורותיה של גישה זו לוקחים אותנו אל עיקרון הקטרזיס בתאטרון ובתרפיה ביוון העתיקה, דרך אבי ההיפנוזה, אל יסודות הפסיכותרפיה לקראת סיומה של המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה-20. מזמן זה ועד היום נחקרת ומתפתחת הפסיכולוגיה הגופנית הרואה את הגוף כחלק בלתי נפרד של האישיות וכמפתח מרכזי בשער הטיפול והריפוי. התפתחותה של הפסיכואנליזה שמקורה במדעי הגוף הובילה למרבה ההפתעה את הזרם הפסיכולוגי המרכזי אל הצורה המילולית של הטיפול הפסיכולוגי המסורתי. ד”ר פרויד וממשיכיו השאירו את הגוף מחוץ לפסיכותרפיה. במהלך המאה ה-20 נחקרו והתפתחו צורות שונות של פסיכותרפיה גופנית. התרפיה הוגטטיבית של וילהלם רייך- אבי הפסיכותרפיה הגופנית המודרנית, ממנה צמחו הביואנרגטיקה, הפסיכולוגיה הפסיכודינאמית והביוסינתזה כמו גם צורות טיפול נוספות הממזגות את מימדי הגוף והנפש בעבודתן. כל אלה מקבלות היום יותר ויותר מקום מרכזי בחברה ובקהילות המקצועיות בתחום הטיפול והריפוי כמו גם הכרה ממסדית.

בהתיישבי לחקור ולתאר את הסיפור ההיסטורי שלפסיכותרפיה גופנית מצאתי את עצמי משוטטת במחוזות קדומים, מהרהרת בצורות ריפוי ששילבו כמקשה אחת היבטים גופניים נפשיים ורוחניים. בתוך כך הבנתי יותר ויותר כי עלייתה של הפסיכותרפיה הגופנית היא חלק ממהפכה המתרחשת בעידן שלנו, בו הקשר העמוק בין גוף ונפש מתגלה ומתגשם מחדש בתחום הטיפול והריפוי.

העוסקים בריפוי בעולם העתיק היו בעלי סגולה כגון שמאנים, רופאי אליל, נביאים וכהני דת. אופן הריפוי שילב פעולה בעולם הפיזי כגון ריקוד, מגע, ברכה, תפילה או שירה וכן כוונה רוחנית. שדה הרפואה, התופעות המאגיות והאמונה הדתית היו שלובים האחד בשני. עם התפתחות המדע הקלאסי במאה ה-17 השכל הפך יותר ויותר מרכזי בתפיסת העולם המערבית עד כדי האמונה כי השכל מכונן את הקיום האנושי, כדברי הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט “אני חושב משמע אני קיים”. הרעיון  הדואלי בדבר הנפש המופרדת מן הגוף עיצב במידה רבה את הדרך בה ניגשה הרפואה המערבית למחקר ולטיפול במחלות. הדואליזם השפיע גם על דרכה של הפסיכולוגיה שהתגבשה כמדע צעיר לקראת תחילתה ובמהלכה של המאה ה- 20. הפסיכותרפיה הגופנית מתפתחת גם היא כבר למעלה ממאה שנה. גישה טיפולית זו מעוגנת במסורת ההוליסטית לפיה גוף ונפש קשורים ומתבטאים זה בזה, ומתייחסת בתהליך הטיפולי למישורים בלתי נפרדים אלו בו זמנית. ה’ביוסינתזה’ מייצגת שיטה מרכזית מוכרת בתחום הפסיכותרפיה הגופנית. ד”ר דיוויד בואדלה, מייסד הביוסינתזה, חקר את המקורות ההיסטוריים מהם צמחה וניזונה פסיכותרפיה גופנית בכלל וביוסינתזה בפרט. בהתבסס על מחקרו, מאמר זה מציג מרכיבים עיקריים בהתפתחות הפסיכותרפיה הגופנית והביוסינתזה.

בטרם נצא למסע, אדגיש כי מאמר זה מתאר תמונה מסוימת בלבד, המדגישה היבטים של איחוד, פיצול ומיזוג בתהליך ההיסטורי.  מעבר למתואר בדפים אלה, לקחו חלק בהתפתחות הפסיכותרפיה הגופנית דמויות משמעותיות רבות נוספות כמו גם התפתחויות וגישות טיפוליות אחרות הקשורות וכלולות בשטח זה (הפניה אל הביבליוגרפיה 7 ו-10).

אחל את המסע אל מקורות הפסיכותרפיה הגופנית בימיה של יוון העתיקה. זה הזמן בו נולדה הפילוסופיה המערבית ותורת הלוגיקה. זה המקום בו השכל הפך ליסוד מקודש בפני עצמו בהכרה המודעת, ובו התרקם הדיון המודע בקשר בין גוף ונפש.

תיאוריה הרמוניה ותרפיה ביוון העתיקה (1)

מקורה של המילה הוליזם במילה היוונית ολoς, שפירושה שלם או כולל. על פי הראיה ההוליסטית כל דבר בעולם, גשמי או רוחני, הוא שלם ובאותה המידה הוא חלק ממשהו גדול ממנו. באופן זה מתקיים קשר יצירתי בין כל הדברים.

הדיון בקשר שבין גוף ונפש התרחש ביוון העתיקה כבר לפני 2500 שנה, במקביל להתרחשות ההארה של הבודהא ותובנותיו בדבר ריפוי הסבל האנושי. דמות מרכזית שהטביעה את חותמה בהקשר זה הוא הפילוסוף והמתמטיקאי היווני הנודע פיתגורס Pytagoras (496-582 לפני הספירה). פיתגורס הבין את היקום כתופעה הוליסטית. פיתגורס שראה את המספרים כמציאות ראשונית סימבולית, הכיר בקשר בין המרכיבים השונים של היקום. הוא האמין ולימד כי האדם והטבע קשורים ומשפיעים זה על זה, כי גוף ונפש אינם נפרדים, כי דת ומדע הן שתי דרכים להבין את אותה המציאות.

4 ענפים מרכזיים בפילוסופיה של פיתגורס: 1- הרמוניה (harmonia): להיות במצב של איחוד עם הכוח האלוהי, אשר בהמשך נודעה כtheosis  – אחדות עם אלוהים; 2- תאוריה ( theoria ): קשורה להתבוננות בטבע- לראות בבהירות אל תוך התבניות שבטבע; 3- מנהג (praxis): טיפוח התרגול האתי בחיי היומיום כלפי בני אדם אחרים, בעלי חיים, צמחים וכלפי עצמי; 4- תרפיה  (therapeia) גישות של עזרה לאנשים שיצאו מאיזון לחזור ולהיות בקשר עם ההרמוניה והשלום הנפשי.

פיתגורס תאר חלוקה של הנפש ושל המורפולוגיה של הגוף לשלושה היבטים אנושיים, כך שלכל הבט קיים בהתאמה ביטוי גופני. האחד- חלק רציונאלי הקשור לאזור הראש,  השני- חלק של מוכנות, רצון ואומץ הקשור באזור הלב, והשלישי- החלק הרגשי הקשור באזור הבטן. הוא התייחס גם לחלק רביעי, הקשור באזור המיני, כמייצר אנרגיה בגוף. ההפרעות הנפשיות, לפי פיתגורס, הן תוצאה של היפרדות בין החלקים השונים של הנשמה ואילו איחוד החלקים הוא מקור לשלווה ולהרמוניה פנימית של האדם.

עיקרון הקתרזיס catharsis , שהיה עיקרון מוביל בדרמה היוונית היווה חלק מהותי בתרפיה הפיתגוראית. הקתרזיס כעיקרון של טיהור התייחס לשחרור רעלים בין אם הם פיזיים, רגשיים, שכליים או רוחניים. פיתגורס השתמש במוסיקה בעלת תדרים ומאפיינים משתנים, בריקוד בעל מקצבים וטמפרמנטים שונים, ובהבעה רגשית על מנת לאפשר מצבים עמוקים של הרמוניה. הוא תפס את הגוף כסוג של כלי מוסיקאלי כשלכל מיתר דרוש האיזון המתאים בין קטבים כגון גבוה ונמוך, חם וקר, רטוב ויבש. עם התנועות ההבעתיות הקתרטיות של הריקוד, השתמשו במוסיקה כדי להשפיע על הטונוס השרירי ולאזן אותו מחדש. הריפוי כולו נתפס כתהליך של כיוונון מחדש (אוטוניה eutonia). הפיתגוראים השתמשו במגע דרך הנחת ידיים (chiropraxis) כחלק מתהליך האיזון בתרפיה. מטרת הלימוד הפיתגוראי היתה ‘לראות מעבר’ (metanoia)  להעמיק את תחושת המשמעות והתכלית ואת הקשר עם המציאות. התרפיסטים הפיתגוראים היו  האבות המייסדים של  therapeutae’ קהילה של מרפאים ומורים באלכסנדריה שהושפעו גם ממורים בודהיסטים, כמאתיים שנה לאחר פיתגורס.

מיוון העתיקה אל המסורת של מסמר – גשרים בין גוף נפש ורוח(2)

מסורת הריפוי הפיתגוריאנית ביוון העתיקה נתנה השראה להיפוקראטס Hypocrates . היפוקראטס- רופא יווני הנחשב ל”אבי הרפואה המערבית” ומחבר שבועת הרופאים (460 – 377 לפנה”ס), האמין בקיומו של כוח ריפוי בטבע ובאדם. הוא סבר כי ניתן לעורר כוח זה ולתמוך בו באמצעים שונים הכוללים מגע בהנחת ידיים. המסורת הפיתגוראית נשמרה למעלה מאלף שנה, עד המאה השישית לספירה ע”י הנאו-אפלטונים, וע”י ההרמטיים במאה ה-15* (המסורת ההרמטית היא מסורת פילוסופית רוחנית עתיקה שמקורה ביוון ובמצריים במאה ה-2 לספירה. הטקסטים המרכזיים של מסורת זו הקרויים The Corpus Hermeticum אבדו למערב והתגלו מחדש על ידי מלומדים איטלקים במאה ה-15. כתבים אלו השפיעו עמוקות על המחשבה והתרבות של הרנסנס)  והופיעה שוב באירופה, ברבע האחרון של המאה ה-18 דרך עבודתו של הרופא הוינאי פרנץ אנטון מסמר  Franz Anton Mesmer  (1734-1815).

מסמר טיפל בהצלחה מרשימה בסימפטומים פיזיים של מה שאנו מכנים כיום סימפטומים פסיכוסומאטיים.

הוא סבר שהגוף מכיל נוזל מגנטי בעל קטבים וזרימה, אותו כינה אש החיים. ההתנהלות של נוזל זה משפיעה על הטעינה והפריקה ועל החיוניות והבריאות של האדם. הטיפול שפיתח היה אמור להשפיע על הנוזל כך שינוע בחופשיות. בעבודתו השתמש מסמר בתחילה במגנטים אולם מהר מאד עבר להשתמש בידיו ובגופו. הוא עבד עם מה שמכונה בביוסינטזה “ארבעת ערוצי הקשר העיקריים”: ידיים, רגליים, עיניים וקול. הוא נהג לשבת מול המטופל וליצור קשר עין ישיר ואינטנסיבי. כדי להשפיע על זרימת האנרגיה בגופו של המטופל הוא הניח את ידיו על גופו, וכן עבד על הגוף ממרחק. בתהליך הריפוי היו מתרחשות אצל המטופל עוויתות קלות ורעידות עצביות לא רצוניות, שלאחריהן חווה מנוחה עמוקה. למעשה הדבר שאיתו עבדו מסמר וממשיכיו ידוע כבר אלפי שנים. ההינדים קראו לזה פראנה, הסינים קראו לזה צ’י, רייך קרא לזה אנרגיית האורגון.הטיפול של מסמר התפתח במספר כיוונים ומהווה מקור למסורות תרפוטיות חשובות בהיסטוריה של פסיכותרפיה גופנית. כיוון אחד הוא מה שהיינו מכנים היום תרפיה קטארטית: התעוררות הסימפטומים בטיפול עוברת טרנספורמציה דינאמית הן דרך רעידות גופניות והן דרך ביטוי רגשי כמו בכי ועוד. בתהליך זה הכאב שהודחק בא לידי ביטוי פיזי ורגשי שלאחריו הסמפטומים נעלמים. בואדלה מתאר צורה זו כגרסה של המאה ה-18 לתרפיה הפרימאלית של ארתור ז’אנוב.

התפתחות נוספת הובילה ליצירת ההיפנותרפיה. פיתוח זה החל לאחר שפויסגור, מממשיכיו של מסמר, פגש בעבודתו מטופל שהיה נכנס ספונטאנית למצב מיוחד של שינה עירה. במצב זה חשף מידע וגישות רגשיות שלא היו נגישות לו בתודעה של עירות רגילה. כך החלה החקירה הראשונה של ה”תת מודע”. זו הייתה ההתנסות הראשונה בהיפנותרפיה, והתחלה של דרך ארוכה שהובילה לשימוש הפרוידיאני בזרם התודעה כדרך להקשיב לתת  מודע, מבלי להשתמש במצב ההיפנוטי.

כמו כן מסמר וממשיכיו התייחסו ברצינות רבה למערכת היחסים בין המטפל למטופל. הוא טען כי על מנת לאפשר את הזרימה החופשית מגוף אחד לאחר חיוני שהם יהדהדו האחד עם השני. האמפטיה היתה במרכז הטיפול המגנטי בתוך יצירה של קשרים רגשיים עמוקים בין המטפל והמטופל. עם החקירה של הרגשות הקיימים בקשר הטיפולי, החלה להתפתח ההבנה לגבי הטבע התרפויטי של העברה והעברה נגדית בטיפול.

מורשתו של מסמר שבמרכזה הטיפול האנרגטי ככלי מרכזי לריפוי, למעשה יצרה גשר בין המימד הגופני, המימד הנפשי והמימד הרוחני, והניחה שורשים לפסיכותרפיה בכלל ולפסיכותרפיה הגופנית בפרט.

מטיפול בהיפנוזה אל הפסיכותרפיה (3)

במילה פסיכותרפיה השתמש לראשונה היפוליט ברנהיים( Hippolyte Bernheim ) ב-1891. ברנהיים  ייסד שיטה של סוגסטיה שמקורותיה במסורת ההיפנוטית המוקדמת, ולימד תהליך הקרוי-ideo-dynamism – שהתייחס לקשר בין דימויים פנימיים  לתנועה, בין רעיון לפעולה הגשמית. באותה תקופה ויליאם ג’יימס (William James ) שפרסם את ‘עקרונות הפסיכולוגיה (1890), חקר את היחסים שבין רעיון,תנועה והרגשה. ג’יימס הושפע מצרלס דארווין(Charles Darwin ), שפרסם ב-1872 את ספרו הקלאסי “הביטוי הרגשי באדם ובחיות” והראה את הקשר בין גישות ותנוחות גופניות לרגשות. יחד עם לנג       (Lang)יצר ג’יימס תאוריה על רגש- תוך לימוד התבניות המוטוריות והעצביות הקשורות ברגשות. כל אלו  הראו כיצד גוף ונפש הם בלתי נפרדים ומערבים האחד את השני בתהליכיהם.

צ’רלס ריכט (Charles Richet ) ביולוג זוכה פרס נובל  שהתעניין בלימוד פאראפסיכולוגיה, שכנע את הנוירולוג המפורסם ז’אן פול שרקו   (Jean-Paul    Charcot)לחקור את תחום ההיפנוזה. ב-1882 שרקו הציג מחקר לאקדמיה הצרפתית למדעים, שבו הקשר בין גוף ונפש כפי שנמצא במצבים היפנוטיים ובסימפטומים היסטריים, התקבל לראשונה ברצינות על ידי הקהילה המדעית אשר דחתה ממצאים דומים שהתגלו על ידי פרנץ מסמר 100 שנה מוקדם יותר.

ב-1885 שרקו ייסד מעבדה למחקר פיזיולוגי-פסיכולוגי בתוך בית החולים סלפטריאר Salpetriere בפריז. ב-1890 הוא מינה כמנהל את הפרופסור הצעיר לפסיכולוגיה – פייר ז’אנה (Pierre Janet) .

פייר ז’אנה – הפסיכותרפיסט הגופני הראשון (3)

“פסיכולוגיה גופנית חדשה מחליפה את התפיסה של האישיות כנשמה מטאפיזית. האישיות אינה נמצאת בנשמה אלא נמצאת בגוף. כשאתה הופך מודע לגוף שלך אז אתה מגלה את אישיותך… אנו חשים את גופינו, את עורנו, את חומו של הגוף, אנו חשים את האיברים הפנימיים והארגון הזה של תחושות הקשורות בגופינו מעניק לנו את אישיותנו. המאפיינים של האישיות, אחדות, זהות, פיצול, נובעות מהמאפיינים של הגוף…אין זה אפשרי לקדם את המחקר של האישיות מבלי להבין תחילה את האופי של גופינו. בניסיוננו לשנות התנהגותו של אדם, איננו יכולים לעשות הפרדה רדיקאלית בין מה שהוא פיזי למה שהוא מנטאלי… פסיכולוגיה אינה תחום עצמאי ונפרד מפיזיולוגיה, אלא דורשת התייחסות פיזית יותר מעודנת ומעמיקה. …פסיכותרפיה היא קבוצה של תהליכים תרפויטיים מסוגים שונים, שהם גם פיזיים וגם מנטאליים.” (ז’אנה 1929)

החוקר הצרפתי פייר ז’אנה (1859-1947) ביסס את הגישה הגופנית-נפשית ביחס לרגשות. לאחר שהשלים שני ספרים אודות טבע ההיסטריה והטיפול בה. הוא ערך יחד עם ריכט, במעבדה של שרקו בביה’ח סלפטריאר, מחקרים מפורטים על תבניות נשימה בנוירוזות.  ממצאיו היו התובנות הראשונות אודות החסימה הסרעפתית שוילהלם רייך, 40 שנה לאחר מכן זיהה כמכניזם המרכזי בכל נוירוזה,  וכן אודות תבניות של היפרוונטילציה והיפווונטילציה המובנות בכלפסיכותרפיה גופנית כדרכים המשבשות את הקשר הרגשי של האדם עם האחרים ועם עצמו. כמו כן חקר ז’אנה ומצא קשרים בין הטונוס השרירי, חילוף החומרים, תפקוד הלב וכלי הדם ולחץ הדם ובין האיזון הרגשי. הוא התייחס במחקריו ובעבודתו גם לאיכויות של ראיה ושמיעה ביחס לפעילות הרגשית.

ז’אנה פיתח תאוריה ביחס לבטן והמעיים בנוירוזה. הוא מתאר את הקשר האינטימי בין תפקוד המעיים לבין הגישות הרגשיות בהבעה. זאת בדומה לתאוריה שמפתחת גרדה בויסן (Gerda Boysen), מייסדת הפסיכודינמיקה כ-80 שנה מאוחר יותר (יפורט בהמשך). הוא השתמש גם במגע ועיסוי כאמצעי תקשורת לא מילולי עם הקליינט, לפיתוח מודעות תחושתית גופנית המאפשרת שחרור מתח שרירי-רגשי וריפוי.

ז’אנה הדגיש את החשיבות שיש בעבודה עם הגוף במיוחד עבור מטופלים שעברו טראומה. הוא הבין כי תנועה ומודעות הם בלתי נפרדים. בהתייחסו לתנועה והתכוונות הוא הבין סמפטומים נוירוטים כתוצאה של אי התאמה בתנועה, כאשר הרגש בא במקום תנועה בלתי מתאימה.

התהליך הפסיכותרפוטי שילב לימוד מחדש של התנועה. מעבר להבנה של ברנהיים בעיקרון האידאו-דינאמי כי רעיונות מתבטאים דרך תנועה, וכי כוונות משתקפות בגישות המוטוריות (כפי שדרווין הראה שני דורות קודם), ז’אנה תאר איך מתוך פעולה ותנועה חדשה מודעות ודימויים חדשים יכולים להתפתח. הוא עבד עם המטופלים באופן אקטיבי ולא רק בתנוחת שכיבה, למשל עם הנעה של הזרועות כמו גם בלימוד מחדש של יציבה והליכה.

ז’אנה האמין בשימוש בעבודה התנועתית לפיתוח מיומנויות התפתחותיות בסיסיות, אצל מטופלים בעלי חסכים מוקדמים (למשל  מטופלים גבוליים borderline ), המובנות היום כמרכזיות לבנייה של האגו.

ז’אנה ראה את הפתולוגות הנפשיות כתוצאה של שתי נטיות אותן כינה אסטניה (asthenia) חסך בכוח פסיכולוגי, והיפוטוניה  (hypotonia) (טונוס שרירי נמוך). הוא כתב: “…. כל פעולה אפילו הקטנה והאיטית ביותר דורשת טעינה מסוימת”. לטעינה זו קרא מאוחר יותר פרויד- קטקסיס  cathexis ורייך למד אותה כתהליכים אנרגטיים ברקמות הגוף. האנאליזה הפסיכולוגית על פי ז’אנה הינה תהליך נפשי גופני שבתכליתו ליצור סינתזה בין מצבים וחלקים מפוצלים באדם הנוירוטי. בעוד האסטניה וההיפוטוניה קשורות במצבים רגרסיבים, הרי שהסינתזה קשורה בפרוגרסיה לרמות של אינטגרציה ואחדות.

עבודתו של ז’אנה הקדימה את עבודתו של פרויד והשפיעה עליו כמו גם על גישות פסיכולוגיות מרכזיות ועל דור שלם של פסיכולוגים כמו  אדלר, יונג ופיאז’ה.  בואדלה מכנה את ז’אנה ‘הפסיכותרפיסט הראשון’, כמו גם ‘הסבא של הפסיכותרפיה הגופנית’.

לידתה של הפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד(Sigmond Freud) ועמיתו ג’וזף ברויאר (Josef Breuer) היו מדענים ורופאים שהתעניינו בעבודתו של מסמר, למדו מברנהיים  והתבססו במחקרם על ממצאיו של ז’אנה. פרויד וברויאר מתייחסים לעבודתו של ז’אנה בספרם ‘מחקרים על היסטריה’ מ-1895. מחקרו של ז’אנה בריפוי באמצעות קטרזיס כאמצעי לשחרור סימפטומים נוירוטיים, מופיע כ-7 שנים לפני הטיפול הקטרטי הראשון עליו דיווחו פרויד וברויאר ב-1893, שהיה הצעד הראשון לקראת פיתוחו של הטיפול הפסיכואנליטי (3).

פרויד פיתח ושינה את התיאוריה שלו בהתמדה, עד אחרית ימיו, אולם בבסיס עבודתו מונחת ההנחה בדבר  הקשר שבין סימפטומים פיזיים היסטריים לבין חוויות רגשיות טראומטיות (מודחקות), הקשר בין גוף ונפש. תיאוריתהאינסטינקט המוקדמת של פרויד עסקה ביסוד הליבידו- אנרגיית החיים ומקור הדחפים ובהתנהלות האנרגטית של הנוירוזה. תחילתה של הפסיכואנליזה במדע הרפואה ובעיקר בפסיכיאטריה ובנוירולוגיה. ניתן להניח כי פרויד צפה שהפסיכואנליזה תהיה תורה המבוססת על מדע הביולוגיה. ואמנם הוא תאר את האגו כבעל בסיס גופני: “האגו נגזר ללא ספק מתחושות הגוף, בעיקר מאלה העולות מפני השטח של הגוף. לפיכך האגו הוא למעשה השלכה מנטאלית של פני השטח של הגוף” (פרויד, 1923). ההבנה בדבר חשיבות המימד הגופני בהתפתחות האישיות, עומדת בבסיס העבודה התרפויטית בפסיכותרפיה גופנית.

היעד של הטיפול הפסיכואנליטי היה קשור באיחוד ובאינטגרציה. מפגש בין תכנים של ה’לא-מודע’ לבין ה’מודע’. החלוקה המשולשת של התודעה ל’איד’, ‘אגו’ ו’סופר אגו’ מקבילה במובנים רבים לחלוקה עפ’י הביוסינטזה לשלושה זרמי חיים- רגש, פעולה והכרה. אותה ההבנה כי פיצול מוביל לצורות של נוירוזה וההכרה בצורך באינטגרציה לשם בריאות- משותף לבסיס התיאוריה בפסיכואנליזה ובביוסינטזה, כמו גם בכל שיטות הטיפול המודרניות העוסקות ברגשות(4).

לאחר שדרכם של ברויאר ופרויד התפצלה, עבר פרויד לעבוד עם סימבוליזציה מילולית של רגשות עמוקים. גישתו של פרויד שהפכה לזרם המרכזי בפסיכולוגיה, התגבשה לכדי שיטה שצורתה כוללת דיבור בלבד. הריפוי בדיבור מכיל בחובו את המימד הפיזי – קולי, אך מתעלם מצורות תקשורת שאינן מילוליות.

עם השנים הלכה והתרחקה הפסיכואנליזה מהתחום הביולוגי. פרויד התייחס להשפעה שיכולה להיות לנפש על הגוף, אך לא להשפעה ההפוכה ולא לעבודה הישירה עם הגוף. פרויד וממשיכיו השאירו את הגוף מחוץ לפסיכותרפיה, כמשהו אורגאני וחומרי המתאים יותר לתחום הפסיכיאטרי. הטיפול הפסיכואנליטי המסורתי הוציא גם את קשר העין בין המטפל והמטופל אל מחוץ לקשר הטיפולי, כאשר הפסיכואנליטיקן יושב מאחורי המטופל השוכב על הספה. נאמר על פרויד שבחר בתנוחה זו כי היה נבוך מדי מקשר עין ישיר. נראה שהימנעות זו שלא אפשרה למטפל אף לראות את גופו של המטופל, מייצגת באופן סימבולי תופעה חברתית, תרבותית ודתית של פחד ממפגש עם הגוף כמפגש עם תחום אפל של יצרים כמקור הרע שבאדם.

השפעה מרכזית נוספת הייתה השאיפה המדעית של חוקרי ומעצבי הפסיכולוגיה. התפיסה של פרויד הייתה כשל מדען השואף לגלות את האמת העובדתית והמדעית בחשיפת הלא מודע. מטרת הטיפול הפרוידיאני הייתה לפתור את הקונפליקטים הלא מודעים של המטופל ולהפוך אותם לתפיסה רציונאלית מודעת, ובדרך זו להביא להסתגלות חברתית נורמטיבית טובה יותר. גישה זו התאימה לתפיסה של הפוזיטיביזם הלוגי שהשפיעה על החשיבה בתחילת המאה ה-20. הנטייה המדעית רק הלכה והתחזקה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. הפסיכולוגיה כמדע צעיר עסקה יותר ויותר בכיוון מנטאליומכניסטי. אפשר לראות כיוון זה בשיאו בהתפתחות הביהיויוריזם. זרםפסיכולוגי זה עסק רק בהתנהגות האדם הניתנת לצפייה והתייחס רק למדדים הניתנים להוכחה והפרכה בניסוי מדעי בתקופה זו.  הפסיכולוגיה הביהיויוריסטית, הייתה באמצע המאה ה-20 הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה.

תאוריית יחסי אובייקט והמסורת הפסיכודינמית

המסורת הפסיכודינמית נוצרה מפיתוח התיאוריה של פרויד. בטיפול הפסיכודינמי המטפל והמטופל יושבים זה מול זה פנים מול פנים. השינוי אינו רק בארגון שונה של חדר הטיפולים אלא בתפיסה. בעוד פרויד תפס את המטפל כניטראליואנונימי ביחסים הטיפוליים, על מנת לאפשר עבודה על החלק ה”תוך-אישי” של המטופל, סברו ממשיכיו שיש להתייחס ליחסים הנוצרים בין המטפל למטופל הן בפני עצמם והן כמשקפים את יחסיו הראשוניים עם אימו ו/או הוריו ואת יחסיו הבינאישיים ככלל.

מלאני קליין (1882-1960) הייתה תלמידתם של פרויד ושל שנדור פרנצי (Sandor Ferenczi)1873-1933) ) (שהיה עמית קרוב של רייך). היא הייתה הראשונה שהתייחסה לתפקיד האובייקט בהתפתחות והבינה את ההשפעה המרכזית שיש ליחסים המוקדמים של התינוק עם הדמות המטפלת על התפתחות האישיות. למעשה היא סללה את הדרך לתיאוריות יחסי האובייקט כולן, ולטכניקה הטיפולית המתמקדת בהעברה ובהעברה נגדית כאבני היסוד של הטיפול (5).

ההבנה של המדע המודרני כי ‘אין מאורע שניתן לבחון אותו ללא ההקשר בו הוא מופיע’ מתגלמת גם בהתייחסות הפסיכולוגית החדשה להקשר בו מתרחש המהלך הטיפולי.

שיטות שונות בתחום הפסיכותרפיה הגופנית וביוסינטזה בפרט מתבססות בעבודתן על עקרונות שהובנו דרך תאוריית יחסי אובייקט. למשל נושא ההתנגדות בו עסקה התיאוריה הפסיכודינמית נתפס בביוסינטזה גם באספקט הגופני שלו, בהתאם לגילויו של פרנצי על התפקיד של המתח השרירי בהתנגדות, ותפיסתו  של רייך על השריון השרירי.(4) תפיסת ההעברה המתרחשת בין בני אדם, מובנת גם היא דרך תהליכים של הדהוד והזדהות ברמה הפיזית. תופעות אלו נחקרות ומקבלות כעת תמיכה נרחבת במחקרים נוירופסיכולוגיים עדכניים, כגון עבודתו רחבת היריעה של אלן שור(Allan Shore)(6).

וילהלם רייך- אבי הפסיכותרפיה הגופנית המודרנית (7)

 “נוירוזה אינה ביטוי של חוסר איזון נפשי בלבד, אלא במובן העמוק והאמיתי ביותר זהו ביטוי של הפרעה כרונית בשיווי המשקל הוגטטיבי ובכושר התנועה הטבעי” (רייך 1937)

וילהלם רייך המוכר כאבי הפסיכותרפיה הגופנית, היה רופא,פסיכיאטר ופסיכואנליסט שעבד עם פרויד בווינה בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא ביסס ושימר את עבודתם של פרויד וברויאר שעסקה בהתנהלות האנרגטית של הנוירוזה ובשחרור של רגשות.  בספרו “ניתוח אופי”((character analysis, רייך מתאר בסיס ביולוגי לנוירוזות ואת הקשר שבין האופי למידת הפעימה באורגניזם. הוא מתייחס לאופי כמערכת הגנות מול איום על צרכים ראשוניים ומשרטט מפה מפורטת של מערכות ההגנה המשוכללות הנבנות כהגנה מפני העולם החיצוני ומפני הרגשות הפנימיים העצמיים. רייך ייסד את התיאוריה של ביואנרגטיקה (Bio-energetic theory). מ-1935 ערך מחקר על המתחים השריריים בגופם של מטופליו. הוא מצא כי הנוירוזות היו מעוגנות במתחים הללו ובהפרעות בצורת הנשימה, כמו גם הקיפאון של הליבידו  המתבטא בעצירת האנרגיה המינית שגרמה להפחתת היכולת לקשר עמוק והיכולת לחוות סיפוק באורגזמה.

על אף שעבודתו צמחה מעבודתו של פרויד היא קיבלה כיוון מאד שונה בצורת “התרפיה הוגטטיבית” שפיתח. השיטה עבדה ישירות על השורשים הגופניים של הגנות האישיות שקיבלו מימד של מתח שרירי, שרייך קרא לו “שריון”. התרפיה השתמשה בעבודה ישירה על הגוף דרך מגע, נשימה ותנועה לשחרור חסימות בשרירים ולהשבת הזרימה האנרגטית החופשית בגופנפש, מה שרייך כינה “האורגזמה הטבעית”.

הגישות התרפויטיות באירופה בזמנו של רייך לא יכלו לקבל את עבודתו. הנפש נתפסהעדיין כחלק נפרד מהגוף. הדגש שהוא שם על ההבעה הגופנית וגישתו ככלל הייתה מהפכנית ביחס לצורות הטיפוליות שרווחו אז עד כדי כך שראו בתורתו דברי כפירה. לאחר שהציג את עבודתו בקונגרס הבינלאומי לפסיכואנליזה בשוויץ באוגוסט 1934, נודה רייך מהחברה הבינלאומית ומהמקהילה המדעית באירופה. בכך אפשר לומר שהפיצול בין הפסיכואנליזה והטיפול הגופני בשלב זה הוכרע. 

הנאורייכאינים (8)

בואדלה מתאר בפרק הראשון בספרו ‘זרמי חיים’ Life streams,  ארבע דמויות מרכזיות שפעלו לקידומה של השיטה התרפויטית של רייך. בסקנדינביה, היכןשרייך פיתח את עבודתו לראשונה, עסק יותר מ-35 שנה ד”ר אולה רקנס(Olla Raknes ) בתרפיה שלמד ממנו. דר ניק וואל (Nic wall ) שהחזיקה עמדות בכירות בפסיכיאטריה בנורווגיה ובדנמרק והייתה ראש המכון הפסיכיאטרי באוסלו, הוכשרה על ידי רייך ולימדה קבוצות מטפלים על פי שיטתו. באמריקה, לשם עבר רייך מסקנדינביה, ד”ר אלסוורפ בייקר (Elsworth Baker) הכשיר דור צעיר של תרפיסטים בשיטות שלמד מרייך. כמו כן ד”ר אלכסנדר לוואן  (Alexander Lowen)(עליו ארחיב בהמשך) פיתח והרחיב את עבודתו של רייך באופן משמעותי וייסד את המכון לביואנרגטיקה בניו-יורק.

למעשה רייך הניח את הבסיס לכל התרפיות העוסקות עם החיים הרגשיים של הגוף, ביניהם תרפיית הגשטאלט שפותחה על ידי פריץ פרלס(Fritz Perls) , שהיה גם מטופל וגם תלמידו של רייך.

על בסיס התרפיה הוגטטיבית התפתחו בסוף שנות השישים שני כיוונים עיקריים של פסיכותרפיה גופנית:

1- פסיכולוגיה פסיכודינאמית שפיתחה הפסיכולוגית הנורווגית גרדה בויסן (1922-2005) באוסלו. בויסן שלמדה תרפיה וגטטיבית יחד עם רקנס, פיתחה מיזוג משלה בין עבודה פסיכומוטורית לתרפיה הרייכיאנית. כאשר עברה מאוסלו ללונדון ב-1969, היא יצרה תיאוריה נפרדת של פסיכו-פריסטלסיס שהפכה בהמשך לפסיכולוגיה הפסיכודינמית. בויסן פיתחה שיטת אבחון דרך ההקשבה לקולות מערכת העיכול והמעיים, וכן צורות שונות של עיסוי לשחרור אנרגיה חסומה. בצורות העבודה המגוונות במגע, היא הדגישה את חשיבות הקשר עם ה”אגו המוטורי” של המטופל. עקרונות השיטה הפסיכודינאמית מביאים הבנה עשירה של מערכת היחסים בין רמות רגשיות של ביטוי והרגשה פנימית, לבין איכויות מעודנות של נוזליות וטעינה ברקמות הגוף ובמעיים.

2- ביואנרגטיקה שפיתחו והובילו יחד אלכסנדר לוואן- )  1910)  וג’ון פיראקוס (John Pierrakos ) בניו יורק, שניהם תלמידים של רייך. לואן היה יותר אקטיבי מרייך בעבודה בתנוחת עמידה ועודד תרגילים פיזיים של הבעה. עבודתו הדגישה את החשיבות של קרקוע האדם במציאות של גופו וחייו, שהפכה לנושא תרפויטי מרכזי. לואן הבהיר את הקשר בין תפיסת האיד של האנליטיקנים ומערכת העצבים האוטונומית (הוגטטיבית), ובין האגו הפרוידיאני למערכות החושיות- תפיסתיות והמוטוריות של הגוף. הוא גם קישר בין רעיון השריון השרירי של רייך לסופר-אגו הפרוידיאני. ביואנרגטיקה מתמקדת מאד במצב האדיפאלי ובעיותיו.

דיוויד בואדלה, מייסד הביוסינטזה, עבד עם גרדה בויסן ועם אלכסנדר לואן ועזר לקדם ולפתח את עבודתם.

התהוות הביוסינתזה (9)

ביוסינתזה התגבשה לצורה ייחודית של פסיכותרפיה גופנית רוחנית, על ידי ד”ר דיוויד בואדלה בהתבסס על איחוד של שלוש מסורות שונות שהתפתחו מפרויד: הראשונה שבהן היא התרפיה הרייכיאנית והעבודות של אלכסנדר לואן וגרדה בויסן המתמקדות בזרימה האנרגטית הליבידינאלית. השנייה מגיעה מהמסורת הפסיכודינמית ובייחוד ממלאני קליין דרך התיאוריה של יחסי אובייקט, ומפרנק לייק (Frank Lake)פסיכותרפיסט שהתמקד ביחסי אם-תינוק. השלישית קשורה למחקרים המוקדמים בפסיכולוגיה טרום-לידתית שהדגישו את החשיבות העמוקה שיש לתובנות מתחום האמבריולוגיה וחקר החיים ברחם להבנת מצבים נפשיים ופיזיים של חולי ובריאות.

הביוסינתזה כצורה תרפויטית ייחודית צמחה בשנות ה-70 של המאה ה-20, כתגובה  ל-3 תופעות והתפתחויות בתקופה זו :

1.התרפיות הגופניות שהתפתחו מהמסורת הרייכיאנית החלו להצטמצם לעבודה גופנית מכאניסטית שכללה דחיפת שרירים מניפולטיבית. זאת בשונה מהדגשיו של רייך על חשיבות הקשר במערכת היחסים הטיפולית. כמו כן תרפיות אלה התרכזו בפירוק של חסימות גופניות ורגשיות, אולם לא עסקו בתחום של הכלה ובניה. במהלך הזמן התברר שכיוון זה, שהיה מאד טוב ומשחרר עבור נוירוזות נוקשות, יכול היה במקרים מסוימים כמו באישיות גבולית, לגרום לנזק ממשי, למצבים של קריסה, פיצול האגו, וחידוש הטראומה.

בואדלה ביסס הבנה זו בסיועם של ניק וואל וכן סטנלי קלמן (Stanley Keleman )*. (קלמן היה מנהל המרכז ללימודים אנרגטיים בברקלי ומורה בכיר במכון לביואנרגטיקה ותרם רבות להתפתחותו של בואדלה בהבנות מרכזיות שביסוד הביוסינתזה). הבנה זו עיצבה במידה רבה את עקרונות העבודה הקשורים בהכלה ובנית האגו ואת נושא הטיפול בטראומה. כתוצאה מכך צורת העבודה בביוסינתזה מיועדת לאפשר תהליכים של צמיחה אורגאנית תוך כיבוד מערכת ההגנות של האופי, ושימת לב למשאבים האנושיים החבויים מעבר לטראומה.

2. המסורת הפסיכודינמית של ניתוח אופי שהתפתחה בתקופה זו כזרם מרכזי של הפסיכולוגיה, הגבילה את עצמה לעיסוק במערכות יחסים של העברה שנגזרו מטראומות העבר, ולא התייחסה לעבודה במישור הגופני בהקשרים אלו. ביוסינתזה באה לאפשר את המיזוג בין העבודה הפסיכולוגית, העוסקת דרך דיבור בהיסטוריה ובטראומות העבר של האדם, לבין העבודה הגופנית המאפשרת יצירת צורה חדשה של נשימה, טונוס וזרימה גופנית, בכדי לשחרר תנוחות חדשות של הנפש. זאת, תוך התייחסות להדהוד הבין אישי ברמה הגופנית והנפשית במפגש הטיפולי.

 3. תקופה זו של סוף שנות השישים והשבעים מאופיינת בגל של חיפוש רוחני בניסיון לקבל מענה למצוקות אישיות. גישות רוחניות שונות יצרו בלבול רב עקב תופעת הגורו ויצירת כתות למיניהן. מחפשים רבים מצאו את עצמם לכודים במסגרת של מערכת אמונות רוחנית ללא פיתרון אמיתי לבעיות הרגשיות והתפקודיות בחייהם. 

ביוסינתזה אימצה בגישתה ובצורת הטיפול שלה את המימד הרוחני המדגיש את המרכזיות שבחמלה, יחד עם הצורך לקרקע את האיכויות המהותיות במציאות של הקיום היומיומי. לקשר שבין רוח וגוף, מהות  ואדמה קורא בואדלה בשם הקשר אדמה-אור (connection  earthlight). ההוויה או המהות של האדם הם יותר מהקיום הפיזי שלו. ביוסינטזה משתמשת בעבודה עם אנרגיות מעודנות ועם צורות מדיטציה המקשרות אנשים לגופם, לאיכויותיהם, למערכות היחסים שלהם ולמטרות חייהם.

סיום

כיום קיימות ברחבי העולם עשרות שיטות טיפול והכשרות מקצועיות בתחום הפסיכותרפיה הגופנית. לפני כעשרים שנה התקיימה בשוויץ הועידה הראשונה האירופאית שלפסיכותרפיה גופנית. בכינוס זה חברו יחד נציגי מגוון השיטות ובתי הספר בתחום זה למצוא אחדות בתוך ההבדלים שביניהם, וכן לחזק את האבחנה וההגדרה של סגנונות שונים של תרפיה יחד עם המשאלה להתמזג לכדי תנועה רחבה. התהוות הביוסינתזה כפסיכותרפיה גופנית רוחנית היא חלק מתנועה זו אשר משתתפת בהתחוללותו של שינוי תודעתי בעולמנו, המחזיר את ההכרה בהוליזם כבסיס מרכזי של חיינו.

המאה ה-20 הייתה רצופה במהפכות בתחום המדעי ובתחום הפסיכולוגי. הפסיכואנליזה של פרויד עברה שינויים, במקביל להתפתחותם של זרמים שונים לחלוטין כמו הביהיוויוריזם והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, כמו גם הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית וההומניסטית. כיום ענפים שונים של פסיכותרפיה משלבים וכוללים בעבודתם הבטים גופניים (10).

המדע הקלאסי שהתאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית והתרחק מתחומים שהיו מבחינתו בלתי מדידים, כגון תהליכים תת-הכרתיים ונפשיים, עבר גם הוא תהפוכות. לעומתו יש היום למדע המודרני כלים וגילויים חדשים המוכיחים, למשל במחקרי המוח, את הקשר בין תהליכים גופניים וריפוי רגשי ונפשי. כמו כן הריפוי באמצעות ובשילוב לימוד ותרגול רוחני נעשה בתקופתנו נפוץ ומקובל למשל באמצעות שיטות מדיטציה והילינג אנרגטי. מתהווים עוד ועוד גשרים בין מזרח ומערב, בין ישן וחדש, בין רוחניות ומדע, בין ראש וגוף.

ביוסינתזה היא דוגמא למערך מתפתח של שיתוף פעולה בין תחומי ידע ומחקר שהיו נבדלים בעבר. בואדלה מוביל תהליך של לימוד ופיתוח רב תחומי, המתמזג לכדי דרך טיפול אחת, וכולל את מדע האמבריולוגיה, המורפולוגיה (חקר הגופים והצורות), מסורתפסיכולוגיתפסיכודינמית, התרפיה הרייכיאנית והפיתוחים שלה, תרפיה בתנועה ובריקוד וידע ויישומים מתוך מסורות רוחניות. לטעמי תהליך המיזוג הזה הוא הכיוון המתרחש והמתבקש בעידן בו מתחזקת ההכרה באמת שבאחדות ובקשר שבין כל הדברים.

מתוך האתר "ביוסינתזה ישראל" http://www.biosynthesis.co.il/